זיכרון דברים 

סיפור: הלכתי ברחוב, חזרתי מסיבוב של נשימת אוויר מזוהם בעיר הרביעית בגודלה, ראשון-לציון, כשפתאום ראיתי משהי ההולכת לכיווני כשמבטה מבשר כי תכף היא תפנה אלי. לא טעיתי והיא אכן פנתה "ארז" היא אמרה לי, "לפני חודשיים הבטחת להתקשר ומאז לא שמעתי ממך" אבל אני חייכתי והסברתי לה שלפני חודש הייתי בטיול ואיבדתי את הזיכרון, אז קודם כל אני מתנצל שלא התקשרתי, אבל אם היא תוכל להזכיר לי מי היא, אני אודה לה.

לא, זה איננו סיפור אמיתי. לא איבדתי את הזיכרון ואת הטיול שלי סיימתי בהצלחה רבה. אבל תהיתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מאבד את הזיכרון ונאלץ להתחיל לחיות מחדש אבל בגיל שבו אתה כבר אמור להיות אחרי גיבוש אופי וזהות, וכמובן עם ניסיון חיים. כבר שנים שאני תוהה איך זה להתחיל את החיים מחדש עם כפתור "איתחול", להיות ללא רגשות אשם או טינה, להיות נטול מכאובי עבר, לקבל צ'אנס חוזר להיות משהו חדש. אך עם זאת, גם לאבד את ניסיון החיים.

מעולם זה לא קרה לי, אבל כנראה שלכולם יש פעם ראשונה וגם אני איבדתי השבוע את הארנק שלי. הדבר החשוב ביותר שהיה לי שם היה כרטיס האשראי שאפשר לבטל בהינף יד או ליתר הדיוק שיחת טלפון. אבל אם אתייחס לכל הפריטים שהיו לי בארנק כאילו אבדו מזיכרוני, אני עשוי למצוא את עצמי בבעיה לא קטנה.

לאבד את חוגר המילואים זה דבר אחד, אבל לאבד את הזיכרון והידע שרכשתי בצבא, עשוי להיות כואב ועצוב עד מאוד. לוותר על זיכרון הצבא זה לשכוח את עצם היותי החייל הפיקודי, האזרח השבוי למדינתו, להיזכר בכל הרגעי משבר בצבא ואיך מתמודדים עימם. יחסי האנוש שפיתחתי וכמובן את החברה-לשעבר שהיתה בתקופת הצבא. לאבד את החוגר, הוא רק סמל קטן לאיבוד זיכרונות הצבא, וללא ספק אני לא מוכן לזה.

גם טלכרד היה לי בארנק למקרה חירום. האומנם בלי טלכרד אני אוכל להסתדר, אך אם הייתי מאבד את הזיכרון, סביר להניח כי את רוב רובם של שמות הנוכחים בפלאפון שלי, לא הייתי מזהה. כמו לכולם, גם לי ישנם אנשים בזכרונות הפלאפון שלצד שמם מופיע כינוי או יזכור כלשהו שאמור לאפיין אותם, לאבד את הזיכרון זה לא לדעת את חשיבותם. וזאת, מבלי להוסיף מילה על איבוד זיכרונות הפלאפון.

אז איבדתי גם כמה שקלים, זה לא נורא. הרי מי שמאבד את הזיכרון שלו, לא יכול להמשיך לעבוד כל כך מהר. מה שאומר שהוא מאבד את מקום הפרנסה וגם כמה מזומנים טובים. לאבד את כרטיס האשראי זה לא כל כך נורא, יהיו לי כמה ימים של חסכונות. אבל יותר מהכל איבדתי שני דברים שבאמת חשובים לי. האחד אלו הן תמונות של אחי ואחותי הגדולים וכמה תמונות של האחיין שלי. הפריט השני, הוא 'תפילת-הדרך' בצירוף מילות 'התקווה' שקיבלתי במתנה מידידה. האומנם אלו הן רגשות סנטימנטלים וכבר בימים הקרובים אני אתגבר על כך, אך אין ספק כי לאבד רגשות של אמונה, "תקווה" ורגשות אהבה לאחים ולאחיין, אינם שווים את איבוד הזיכרון.

סוף סיפור: היא הזכירה לי מי היא. היא הסבירה שלפני חודשיים היא התקשרה אלי ואמרתי לה שאני עסוק ושאחזור אליה עוד מעט, אבל לעולם לא חזרתי. שאלתי אותה מה השם שלה וחיפשתי אותו בזיכרון של הפלאפון. ליד השם שלה הופיעה הערה: "לא לענות". הבנתי שכנראה לא רציתי להיות איתה בקשר, אבל איבוד הזיכרון נתן כמו לי, גם לאחרים, הזדמנות חדשה להיות חלק מהחיים שלי. ואם הארנק יום אחד ישוב אני אהיה השמח באדם